החלטה בתיק בש"פ 931/12

           לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ג' כנפי-שטייניץ) במ"ת 11785-01-12 מיום 23.1.2012 בה הורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות לפי כתב האישום

1.        ביום 5.1.2012 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום כנגד העוררים וכנגד חמישה נאשמים נוספים, וביניהם אמג'ד סלהב (להלן: אמג'ד), נאסר סלהב (להלן: נאסר) וממדוח סלהב (להלן: ממדוח). כל הנאשמים בפרשה הם בני משפחה אחת. האישום השני מבין ארבעת האישומים המנויים בכתב האישום נוגע לעוררים, ובמסגרתו מיוחסות לעוררים העבירות הבאות: סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ונשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין.

           לפי כתב האישום, אמג'ד היה בעליו של מתקן לשטיפת מכוניות בשועפט (להלן: המתקן) שהכנסותיו פרנסו את המשפחה אליה משתייכים הנאשמים בפרשה. בשנת 2010 פונה המתקן  - שפעל ללא היתר וללא האישורים הנדרשים - על ידי עיריית ירושלים מכוח צו הריסה שהוצא. בסמוך לאחר הריסת המתקן, התקשר אמג'ד אל עורך הדין שייצג אותו בהליכים המשפטיים מול עיריית ירושלים בעניין ההריסה (להלן: עורך הדין) ואיים עליו שיפגע בו אם לא יפצה אותו על הריסת המתקן. לאחר מכן התקשר העורר 2 אל עורך הדין וביקש להיפגש איתו. באותו מועד טענו אמג'ד והעורר 2 בפני עורך הדין כי נגרם להם נזק בסך של חצי מיליון ש"ח. בהמשך לכך נפגשו אמג'ד, ממדוח, העורר 1 והעורר 2 עם עורך הדין (להלן: הפגישה) והאשימו אותו כי התרשל בטיפול בצו ההריסה. במהלך הפגישה אמר העורר 2 לעורך הדין כי "זו הפרנסה שלנו שהלכה ואתה צריך לשלם על זה" והעורר 1 אמר לו "אנחנו נפגע בך, נגרום לך לצאת מירושלים". זאת, בעוד נאשמים אחרים בפרשה איימו על עורך הדין באמצעות רימון רסס ואקדח. מאוחר יותר, לאחר שנהרס המתקן, נכנסו אמג'ד והעורר 1 לחנות (להלן: החנות) בה היה עורך הדין. או אז איים אמג'ד על עורך הדין כי ירצח אותו, סטר לו ודחף אותו, והעורר 1 זרק עליו מברג. למחרת אירוע זה פנה העורר 2 אל עורך הדין שהיה בתחנת דלק באותה עת (להלן: תחנת הדלק), "המליץ" לו לשלם 150,000 ש"ח למשפחתו ואמר לו "יש לך משפחה, ילדים ומשרד". באירוע נוסף הגיעו אמג'ד והעורר 1 למשרדו של עורך הדין ואיימו עליו כי יהרגו אותו וישרפו את משרדו, כפי שכבר עשו בעבר לעורך דין אחר. לאחר הדברים האלה, מסר עורך הדין לידי אמג'ד תשלום בסך של 60,000 ש"ח. 

הליכי המעצר

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה להורות על מעצרם של העוררים ושל שאר הנאשמים בפרשה עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. שניים מהנאשמים נעצרו בהסכמתם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם, בשל הליכים אחרים התלויים ועומדים בעניינם. ביום 15.1.2012 קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאסר, ששניים מן האישומים בכתב האישומים נוגעים לעניינו ובהם מיוחסות לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש וסחיטה באיומים, ומכאן שקמה עילה למעצרו. עם זאת, הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מבחן בעניינו של נאסר עד יום 30.1.2012. [יצויין בהקשר זה כי ביום 1.2.2012 הורה בית המשפט המחוזי לנאסר להציע חלופת מעצר נוספת, לאחר שנתגלו קשיים בחלופת המעצר שהציע, וקבע כי תסקיר משלים בעניינו יוגש עד ליום 14.2.2012.]

3.        ביום 23.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים. בהקשר זה התייחס בית המשפט לשלוש אמרותיו של עורך הדין, שחלקים מהן נתמכים בהודעתו של טאלב אידריס שהיה איתו בפגישה ובהודעותיהם של בעלי החנות שהיו עדים להתרחשות שאירעה בה. כן התייחס בית המשפט להודעתו של המדובב שאמג'ד התוודה בפניו על חלק מהאירועים המיוחסים לו (להלן: המדובב), ובכלל זאת סיפר למדובב על כך שדרש מעורך הדין פיצוי בסך של חצי מיליון ש"ח ועל כך שהוא ונאשם נוסף בפרשה איימו על עורך הדין באמצעות אקדח ורימון רסס. בית המשפט ציין עוד כי אמג'ד אישר בחקירתו את האירועים המרכזיים המיוחסים לו באישום הנוגע לעוררים. בית המשפט דחה את טענתו של העורר 2 לפיה האירועים המיוחסים לו בכתב האישום נוגעים לאדם אחר בשם "אבו עלי". זאת, לאחר שקבע כי העורר 2 מכונה אבו עלי וכי עורך הדין מתייחס אליו בהודעתו באופן ברור כ"מאמון (אבו עלי)" (מאמון הוא שמו של העורר 2- י.ד.) וזאת גם אם טאלב אידריס מתייחס בהודעתו לאבו עלי ומאמון כשני אנשים שונים. 

           בית המשפט קבע כי משנמצא שיש ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים, קמה גם עילת מעצר נגדם, וזאת נוכח טבעה ואופייה של עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת להם שגלומה בה מסוכנותו של מבצעה וטבוע בה חשש להשפעה על עדים ושיבוש הליכי משפט. בית המשפט ציין עוד כי נאשמים בסחיטה באיומים אינם מתאימים בדרך כלל לשחרור לחלופת מעצר, כי מסוכנותם של העוררים גבוהה וכי יש להם עבר פלילי, הכולל בין היתר הרשעה באיומים ובעבירות נגד שוטרים. בית המשפט קבע כי אמנם מסוכנותו של אמג'ד היא ברף הגבוה ביותר מבין הנאשמים בפרשה, אך לא ניתן לתת אמון גם בעוררים וכל חלופת מעצר לא תצלח בעניינם. בית המשפט ציין עוד כי משיחותיו של אמג'ד עם המדובב עולה חשש מוחשי להימלטותם של הנאשמים בפרשה מאימת הדין. נוכח כל זאת, הורה בית המשפט על מעצרם של אמג'ד ושל העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

           מכאן הערר שלפני.

נימוקי הערר

4.        העוררים טוענים - באמצעות באי כוחם, עו"ד אריאל עטרי ועו"ד אביחי חג'בי - כי אין ראיות להוכחת המיוחס להם. כך, טוען העורר 1 כי בית המשפט המחוזי לא מצא ולו ראיה אחת להוכחת המיוחס לו, והתייחס בהחלטתו רק לראיות הנוגעות לאמג'ד אשר העורר 1 נלווה אליו בהזדמנויות שונות בהן, על פי הנטען, נסחט המתלונן. העורר 1 מוסיף וטוען כי המשטרה נמנעה מעריכת מסדר זיהוי וזאת משום שהמתלונן עצמו לא יודע להבחין בין האחים השונים במשפחה עליה נמנים הנאשמים בפרשה וכי הוא קישר את העורר 1 למיוחס לו בכתב האישום רק לאחר שהוצגה לו תמונה של האחרון בידי המשטרה. העורר 1 טוען גם כי בשתי הודעותיו הראשונות של המתלונן הוא לא הצביע על העורר 1 כמעורב בפרשה, וכי עשה זאת רק בהודעתו השלישית והאחרונה מיום 2.1.2012 (להלן: ההודעה המלאה). יתרה מכך, העורר 1 טוען כי בשתי הודעותיו הראשונות ייחס המתלונן את המעשים המיוחסים לעורר 1 דווקא לנאשם אחר בפרשה וכי העדים לאירוע שהתרחש בחנות מייחסים את האירוע שהתרחש בה לאדם שמן, בעוד ברי כי העורר 1 אינו אדם כזה.

           העורר 2 טוען כי מהודעתו של טאלב אידריס עולה בבירור כי הוא מתייחס לשני אנשים: "אבו עלי" ומאמון, כשני אנשים נפרדים, וכי הודעתו מנקה הן את "אבו עלי" והן את מאמון ממעורבות בסחיטת עורך הדין. יתרה מכך, העורר 2 טוען כי גם הודעותיו של עורך הדין ניקו אותו ממעורבות בסחיטה במשך זמן רב וכי רק בהודעה המלאה ייחס עורך הדין לעורר 2 מעורבות בסחיטה. העורר 2 טוען כי גרסה זו אינה אמינה כיוון שנכבשה קרוב לשנה וכי היא נסתרה לחלוטין בהודעתו של טאלב אידריס. העורר 2 מוסיף וטוען כי גם בהודעה המלאה משתמש עורך הדין בשמות "מאמון" ו"אבו עלי" בערבוביה וכי הציטוט שנרשם מפיו "מאמון (אבו עלי)" המזהה באופן חד משמעי את "אבו עלי" כעורר 2 כולל תוספת פרשנית של החוקר ואינו ציטוט מדויק. העורר 2 מדגיש בהקשר זה כי למרות שהועברו לרשותו קרוב לשבעים הקלטות והסרטות, דווקא הסרט המתעד חקירה זו לא הועבר להגנה. יצויין בהקשר זה, כי מהודעת המשיבה מיום 7.2.2012 עולה כי לבקשת בית משפט זה, קיבל בא כוחם של העוררים עותק מהקלטת החקירה אותה לא קיבל קודם לכן, לטענתו.

           יתרה מכך, העורר 2 טוען כי כלל לא ברור שהמשפט המיוחס לו ("זו הפרנסה שלנו שהלכה ואתה צריך לשלם על זה") כולל בחובו איום אסור. העוררים טוענים עוד כי המתלונן הוא עורך דין שסרח, העובד בשיתוף פעולה עם המשטרה, והדבר מדגיש עוד יותר את התמיהות שמעוררת בחירתו לכבוש את גרסתו עד ההודעה המלאה למרות שידע כי חובה עליו לספר את כל הידוע לו. נוכח כל זאת טוענים העוררים כי אין ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם.

5.        העוררים מוסיפים וטוענים כי אפילו היו ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות להם, לא קמה נגדם עילת מעצר. זאת, כיוון שכל האירועים שהם מושא כתב האישום התרחשו בשנת 2010, ולא נטען כי פנו מאז לעורך הדין בדרך כלשהי; כיוון שתלונתו של עורך הדין הוגשה כבר ביולי 2011 ולמרות זאת המשטרה לא מיהרה לעוצרם;  כיוון ששאר הנאשמים בפרשה נעצרו שבוע לפני שנעצרו העוררים, והדבר מלמד, לטענתם, על כך שאפילו המשטרה לא סברה כי יש הצדקה למעצרם; וכיוון שהדרך בה נעצרו בידי המשטרה מעידה על כך שלא נשקפת מסוכנות מצידם. כך,  השוטרים שפגשו את העורר 2 ביקשו ממנו להודיע לעורר 1 שעליו להתייצב במשטרה וכלל לא ביקשו לעצור את העורר 2, שנעצר בהמשך באופן מקרי, לטענתו. כן טוענים העוררים כי בית המשפט המחוזי התייחס לשימוש ברימון רסס ובאקדח כעדות למסוכנותם, למרות שכתב האישום כלל לא מייחס להם אחריות לשימוש בכלי נשק אלו. בנוגע לעברם הפלילי, העוררים טוענים כי העבירות היחידות כלפי שוטרים בהם הורשעו כללו הפרעה לשוטר וכי מעולם לא הורשעו בשום עבירת אלימות. העוררים מציינים עוד כי העברת הכסף בידי המתלונן לא נבעה מהסחיטה המיוחסת להם ולכן כלל אין בסיס להאשמתם בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום. העוררים מוסיפים וטוענים כי הם מופלים לרעה לעומת נור סלהב, מעורב אחר בפרשה, שכלל לא נעצר, ולעומת נאסר, שמיוחסים לו מעשים חמורים יותר מאלו המיוחסים להם, ובכל זאת נבחנה חלופת מעצר בעניינו.

6.        בהתחשב בכל האמור לעיל, טוענים העוררים כי יש לשחררם לחלופת מעצר, זאת בהתחשב בכך שהם מנהלים אורח חיים נורמטיבי, בהתחשב בכך שמאז ביצוע העבירה הנטענת חלפה למעלה משנה בה לא ביצעו כל עבירה ולא היו בקשר כלשהו עם עורך הדין ובהתחשב בכך שבית המשפט הורה על הגשת תסקיר בעניינו של נאסר, והימנעות מהגשת תסקיר בעניינם מפלה אותם לרעה.

תגובת המשיבה

7.        המשיבה טוענת - באמצעות בא כוחה, עו"ד יורם הירשברג - כי כל המעורבים בפגישה היו שותפים לפשע, ואיש מהם לא הופתע מהאיומים שהושמעו בה ומהשימוש באקדח וברימון, ולכן האחריות המשפטית חלה על כלל הנאשמים באישום השני לכתב האישום. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת העוררים, שתי "הודעותיו" הראשונות של המתלונן הן למעשה תשאולים שנערכו לו, ורק ההודעה המלאה היא ההודעה בה נמסרה גרסתו ולפיכך אין מדובר בגרסה כבושה. המשיבה טוענת בהקשר זה כי ממילא אין מקומה של בחינת שאלת היות גרסת המתלונן "גרסה כבושה" בשלב המעצר, ואותו דין חל על שאלת אמינותו של המתלונן. יתרה מכך, המשיבה טוענת כי על פי ההלכה אין כל פגם בעדותו של אדם המשתף פעולה עם המשטרה.

           בנוגע לעורר 1, המשיבה טוענת כי המתלונן ציין אותו כמעורב בפגישה כבר בתשאול הראשון, הגם שרק בהודעה המלאה הוא מפרט את חלקו של העורר 1 באיומים שהושמעו במהלך אותה פגישה. המשיבה טוענת עוד כי הראיות לכאורה מצביעות בבירור גם על מעורבותו של העורר 1 באיומים שהושמעו בחנות ובמשרדו של המתלונן.

           בנוגע לעורר 2, המשיבה טוענת כי עדותו של טאלב אידריס לא מנקה אותו מהמיוחס לו בכתב האישום כיוון שטאלב מתייחס במפורש ל"אבו עלי" כדודו של עזוז (קרי-אמג'ד) ולא כאחיו, ומכאן ברי שאינו מתכוון לעורר 2. המשיבה מוסיפה וטוענת כי תפקידו של העורר 2 בפרשה מוזכר כבר בתשאולים הראשונים שנערכו למתלונן, ובמסגרת זאת התייחס המתלונן כבר בתשאול שנערך לו ביום 27.12.2011 לאירוע שהתרחש בתחנת הדלק ולחלקו של העורר 2 בו.